הבוקר נתקלתי בשתי כתבות שמציגות אותנו, הישראלים, וליתר דיוק התיירים הישראלים, באור לא הכי מחמיא. במעריב, מצטטים עיתון צרפתי די מתכובד, שמתלונן על הישראלים שהם לא מנמוסים. בידיעות, מדריך תיירים מקומי מספק על גניבת מים, על פריצה של דלת ועל פיצוחים במסדרון. במילים אחרות, אומרים עלינו שאנחנו בהמות.
לצערי, אני נאלץ להסכים. בפעמים הספורות שבהם יצא לי להיתקל בישראלים בחו"ל, ההתנהגות הייתה פשוט מחפירה, כולנו הרי מכירים את הערסים בדרך לחבילות נופש בכריתים. במטוס לאמסטרדם חבורה של בבונים צעקה על הדיילת, זרקה עלינו שמיכות ונשכבה לנמנם על ספסלים שלמים. כן, גם כאלה שהיו מאויישים, ואלו ששילמו עליהם רק קמו לרגע להשתין. בספרד ראיתי חברה מכינים לעצמם כריכים בחדר האוכל ומכניסים אותם לתיק. כאילו המלון צריך לממן אותם לאורך כל היום. ובהודו, וזה היה השיא, ראיתי שני צעירים אחרי צבא משלמים מאה רופי להודי אומלל כדי שיעמוד וישיב על פניהם רוח עם כף תמר. אחר כך הם שילמו לו עוד מאה רופי, כדי שיעשה את אותו הדבר לעץ.
אחרי המקרה הזה קיבלתי החלטה: לטייל נגד הזרם. לחפש דווקא את המקומות שאין בהם זרם של תיירים ישראלים. שדרך החומוס לא נסללה אליו עדיין. אף פעם לא היה לי חשוב במיוחד להיות אחד מהחבר'ה. כבר בתיכון התעסקתי לי עם התחביבים האיזוטריים שלי (טיולים, בעיקר, וגם משחקי תפקידים), אחרי הצבא עשיתי טיול בהודו (המקרה המתואר קרה בגואה, באנג'ונה) אבל ברגע שהבנתי מה קורה סביבי חתכתי לכפרים הפחות מתוירים, אזור אוריסה, המדינות הצפון מזרחיות, ובדרום – סרי לנקה. אחר כך התחלתי לבחור את היעדים שלי יותר בקפידה. במהלך הלימודים עשיתי פעמיים טיולים לרוקיס הקנדים (אני מאוד אוהב לטרק ויש לי משפחה בקנדה, אז זה קל יחסית), וטיול אחד לגיאורגיה, עוד לנפי שהיא נהייתה כזה היט-קבוצות. את הטיול התרמילאי הגדול השני עשיתי לאפריקה, ומאז אני משתדל לבור את המקומות היותר איזוטריים, וגם אם אני נוסע למקומות מתוירים יחסית – אני אחפש את האזורים היותר נידחים. וזה לא רק מתוך רצון לא להשתייך ולהתקבץ – אני מאמין שרק ככה באמת לומדים הלכיר את התרבות המקומית.
אגב, חשוב לי לציין שהנטייה ללכת נגד הזרם היא משהו שמאפיין את החיים שלי באופן כללי, לא רק בבחירת יעדי טיול. הלכתי ללמוד מתמטיקה, כי זה מה שמעניין אותי, ואני מסרב להצעות מחברותה הייטק ועובד בחברת סטרט-אפ קטנה אך שפויה, לא יותר מתשע שעות ביום, כדי שאני אוכל לשמור על העצמאות שלי והחיים שלי ולא אשתעבד למשרד. אני גר במושב, ולא בתל אביב הטרנדית, מטייל הרבה בארץ, למסלולים שלא בהכרח מופיעים לכם על המפה, עדיין משחק עם החברים שלי פעם בשבוע משחקי לוח, יוצא לדייטים רק כשאני פוגש מישהי שממש מוצאת חן בעיני, ולא כי צריך, וכבר עכשיו ברור לי שכשאפגוש את האחת – אלך על נישואים אזרחיים ולא על חתונה ברבנות. למה? כי זה מה שטוב לי. ומי שלא מתאים לו לא חייב להישאר בסביבה.
סרי לנקה. מומלץ!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה